תוקפנות בפנימייה מום מלידה או גידול ממאיר או מחלה זיהומית? מאת יחזקאל )חזי( כהן הסוגיה של אלימות ותוקפנות אינה יורדת מסדר היום, בין שמדובר על הצקות, חוסר סובלנות וכדומה ובין שמדובר על טבח בבית ספר כפי שהתרחש פעמים מספר בארצות הברית. לא מכבר אף ראיתי סרט דוקומנטרי המתעד גן ילדים באזור מגורים מבוסס בארץ, ונדהמתי מכמות התוקפנות המופעלת בין ילדים כה קטנים. ובכל זאת נשאלת השאלה, מדוע אין מקדישים יותר מקום לנושאים כמו חרדות של ילדים, קשיי פרידה, פחדי נטישה או נושא כבד אחר – בעיות בתחום ההערכה העצמית. דומה שהתוקפנות מעסיקה את המטפלים יותר מאשר הבעיות האחרות שנראות לי אף קשות יותר מבחינת המצוקה של הילדים. מקום מיוחד נועד לפנימיות, שבכל הזדמנות של ביטוי אלים בתוכן הרי שהן "זוכות" לכותרות. ואמנם, עיינתי בדוח על אודות פנימיות בארץ ומצאתי בו קביעה לפיה ברוב הפנימיות נמצא אחוז גבוה של ביטויים של תוקפנות ואלימות. תגובתי היתה מיידית: כתבתי שאני ערכתי בעצמי סקר בקרב בתי חולים בארץ ומצאתי שברוב בתי החולים בארץ יש חולים. אכן, לדעתי יש תפיסה מעוותת אשר מייחסת משום מה לפנימיות עצמן את המקור לאלימות ולתוקפנות, מעין קביעה שזה כמו מום מלידה של הפנימייה עצמה, כלומר שעם לידתה של הפנימייה הרי שהיא טומנת בחובה גם מקום לאלימות. מובן שזו קביעה חסרת שחר, ונשאר רק לתהות מדוע ההפניות לפנימיות מצביעות תמיד על המרכיב התוקפני והאלים של הילד אשר בגינו יש להפנות את הילד לפנימייה או להוציאו מן המסגרת הנורמטיבית. יתרה מכך, יש גם אנשי צוות בתוך הפנימייה הגורסים משהו די דומה לקביעה הזו – משהו שאני מכנה "גידול ממאיר". כלומר יש אנשי צוות בפנימיות שתמיד משוכנעים שיש איזה גידול ממאיר בתוך הפנימייה – איזה גורם תוקפני ואלים אשר אם מסירים אותו כי אז ישררו רווחה ושלווה בפנימייה. אנו יודעים הרי שעם "הסרת הגידול" הזה יצוץ "גידול" אחר. לפיכך אני סבור, אם להמשיך להשתמש במונחים מתוך הרפואה, שמדובר כאן על "מחלה זיהומית" שיש להילחם נגדה. אך עלינו גם לזכור שכשם שבית החולים אינו מופקד על מניעת המחלה אלא על הטיפול בחולה שהופנה אליו, כך גם הפנימייה אינה מופקדת על מניעת תוקפנות אלא על הטיפול בילדים שהופנו אליה, פעמים רבות דווקא בגלל התנהגות תוקפנית ואלימה. להערכתי ילדים אלה זקוקים להתערבות טיפולית שלאו דווקא ניתן לספק אותה במסגרת אמבולטורית, וכאן בדיוק מקומה של הפנימייה. אני כשלעצמי מתייחס לפנימייה, כפי שאמרתי בפורומים רבים, לא כאל מסגרת חיים אלטרנטיבית, אלא כאל שיטה טיפולית שמכוונת עצמה לטיפול בבעיות שונות. הבעיות האלה יש שהן מתבטאות כלפי חוץ בקשיי למידה, בהסתגרות חברתית, בקשיים ליצירת קשרים אישיים וכדומה, ויש שהבעיות מתבטאות בתוקפנות ובאלימות. יש אם כן לראות בתוקפנות ובאלימות סימפטומים של בעיות, ולפיכך אנו חייבים להתייחס אליהן כאל סימפטומים ולא כאל הבעיה עצמה. התוקפנות היא חלק בלתי נפרד מחיינו ומהווה, בדרך כלל, את אחד המרכיבים בתוך הקשרים שונים. דרך משל, אין להעלות על הדעת פעילות יצירתית ופעילות יצרנית ללא המרכיב התוקפני, שהרי תוקפנות מעצם… להמשך ריאה ורכישת הספר לחץ כאן
