החשיבה הפסיכואנליטית בטיפול מוסדי-פנימייתי לילדים ולמתבגרים מאת ג’ראר פולבר
ילדי הפנימיות שבטיפולנו הם “ילדי החרדה”. המבנה הנפשי הפגוע והרעוע שלהם הוא תוצר של מפגש טראומטי בראשית החיים בין תינוק ותכונותיו המולדות לבין סביבה הורית שלא היתה מסוגלת להתאים את עצמה לצרכיו ולווסת אותו. השלכותיו ההתפתחותיות של מפגש טרגי זה הן כבדות משקל. עקב המפגש הטראומטי לא יכלה להיווצר אצל הילד/ה תחושת עצמי מגובש ומנגנונים של ויסות ושל ארגון העצמי. ילדים אלה נותנים ביטוי לחרדתם באופנים רבים: הפרעות בהתקשרות, הפרעות התנהגות קשות וקשיים בוויסות רגשי. אולם, מעבר לכול, הם סובלים מהפרעת חשיבה, גם כשהם ילדים אינטליגנטים מאוד. ההפרעה היא ביכולת שלהם לבנות ייצוג נפשי, סימבולי, של חוויות המאזנות זיכרונות של החוויות הטראומטיות והמפרקות. לפיכך, מטרתו של התהליך הטיפולי המוסדי היא לפתח את היכולת לחשוב מחשבות על רגשות עצמתיים. החרדות הקיומיות שהילדים חווים מקורן בדחף לא מוכל ולא מעובד, ועל כן החרדה שהם חווים הופכת מציפה, לא מעובדת ולא מוכלת. התהליך הטיפולי מאפשר לילדים לפתח יכולת אשר קושרת את האנרגיה לייצוג הנפשי המסוים, ובכך מונעת מאנרגיה חופשית להפוך לחרדה. ייצוגים נפשיים של חוויות ויסות נשמרים כך בזיכרון כייצוגים נפשיים המתפקדים בסופו של דבר כמווסת המרכזי של האַפקט. לדוגמה, היכולת לומר לעצמי “אני זועם ומפוחד, אני יכול להתפוצץ ואז להתפרק, אני חייב להירגע. פעם בפנימייה הייתי יוצא לרוץ עם המדריך שלי”. הנחת היסוד של הטיפול היא אפוא שילד לומד לווסת את עצמו מתוך קשר עם אחר משמעותי המווסת אותו Bowlby, 1969 ((. בטיפול המוסדי-פנימייתי )כמו בטיפול ראשוני עם ‘אם טובה דיה'( הילד צובר עם המטפלים שלו )כך אנו מניחים( חוויות של קשר, קרבה, סיפוק צרכים, וגם תסכול. הוא רוכש תחושת מוגנות מפני עולם רודפני ונקמני ומפני ההרסנות שלו עצמו. כאשר הוא מרגיש מובן, מרגיש מוחזק בראש, מרגיש שלא ויתרו עליו ולא נטשו אותו, גם לנוכח הרסנותו, וכשהוא נוכח לדעת שמבוגר משמעותי יכול לטעות ולתקן, יש סיכוי שאפשר יהיה לתרגם חוויות אלה למחשבה ולשמור אותן במאגר הזיכרון שלו כייצוג סימבולי מארגן. במקביל להבניה של מערכת החשיבה והסימבוליזציה, עם הזמן לומד הילד אף לבנות, בתיווך המטפלים, ‘נרטיב’ הגיוני של סיפור חייו. העצמי הוא, במידה רבה, תולדה של סיפור חיים שאנו מספרים לעצמנו, על עצמנו, גם אם סיפור זה אינו משקף את “האמת ההיסטורית”, גם אם הסיפור הזה משתנה כל ךהזמן. אחרי מספר שנים בפנימייה, ילדים יכולים לספר על עצמם וגם יודעים לומר במילים את מה שהם מרגישים וחושבים. אלה רגעים מרגשים במיוחד בעבור המטפלים וההורים. להמשך קריאה ורכישת הספר
